השירות במילואים מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים של אלפי אזרחים בישראל. עבור רבים, מדובר בתחושת שליחות וגאווה; עבור אחרים – בנטל רגשי, משפחתי או תעסוקתי קשה. ככל שהשירות מתארך או נעשה תובעני יותר, כך גוברת השחיקה, ובמקרים מסוימים עולה גם הצורך הברור בשחרור ממילואים. אבל מה עושים כשמגיע הרגע הזה? מתי באמת ניתן לבקש שחרור, ומה קורה כאשר המצוקה גוברת עד כדי אמירות כמו "אם לא ישחררו אותי ממילואים אתאבד" או "אם לא ישחררו אותי ממילואים אפגע בעצמי"?
הקריטריונים לשחרור ממילואים
השחרור ממילואים יכול להתבצע ממספר סיבות, כאשר העיקריות הן רפואיות, נפשיות, משפחתיות ותעסוקתיות. חייל יכול להגיש בקשה לשחרור דרך קצין העיר או מפקדת היחידה, בליווי מסמכים המוכיחים את מצבו – בין אם מדובר באבחון רפואי, דוח פסיכולוגי או מסמכים המצביעים על מצב כלכלי או משפחתי קשה. בנוסף, ניתן לפנות לוועדת התאמות שמורכבת מקצינים ורופאים צבאיים, וזו תבחן את הבקשה. חשוב לדעת שהצבא לא שואף "לשבור" חיילים – ברוב המקרים, כשקיים תיעוד ברור למצוקה, יש מקום להידברות ולגמישות. הבעיה מתחילה כשחיילים בוחרים לשתוק או להסתיר את מצבם האמיתי מתוך בושה או פחד מהסטיגמה.
המחיר הנפשי של ההשתקה
לצד הקריטריונים הרשמיים, יש מציאות שקטה ומטרידה הרבה יותר – חיילים שממשיכים להתייצב למילואים למרות מצב נפשי קשה, תוך כדי קריסה איטית. לעיתים, מדובר באנשים שמהצד נראים מתפקדים, אבל מבפנים סובלים מפחד, דיכאון, פלאשבקים ואובדן שליטה. יש כאלה שכבר חוו טראומות קרב, אחרים שמתמודדים עם עומסים בבית או בעבודה, ויש גם מי שמחזיקים בעול כפול – גם מילואימניק וגם מפרנס יחיד, גם אבא וגם לוחם.
בתוך מציאות זו, צצות אמירות קשות כגון "אם לא ישחררו אותי ממילואים אתאבד" או "אם לא ישחררו אותי ממילואים אפגע בעצמי". אלו אינן רק קריאות מצוקה אלא נורות אזהרה בוהקות, שמחייבות התערבות מיידית של המערכת – החל מהמשפחה והחברים ועד גורמים מקצועיים כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומפקדים קשובים.
כשאישה מבקשת לשחרר את בעלה ממילואים
בני ובנות הזוג הם לעיתים הקו הראשון שמזהה את המצוקה. אחת השאלות הנפוצות בקרב נשים היא: "איך אני משחררת את בעלי ממילואים?". לעיתים, המילואימניק לא רואה בעצמו את חומרת מצבו או מרגיש צורך "להחזיק חזק", ואילו האישה בבית מתמודדת עם נטל המשפחה, הפחד לשלומו, ולעיתים גם עם שבר רגשי שנובע ממצבו המתדרדר. במקרים כאלה, יש חשיבות עצומה לזיהוי מוקדם של שינוי בהתנהגות: נדודי שינה, עצבנות, התפרצויות, הסתגרות או הימנעות מדיבור על השירות. כשאלו מופיעים, אין להסס – יש לפנות לייעוץ מקצועי כמו שמציע מכון שערים לגיוס, לשקול הגשת בקשה לשחרור ממילואים, ולהיות כתובת תמיכה מבלי להפעיל לחץ. יש גם דרכים שבהן בני זוג יכולים לפעול מול הצבא – באמצעות פנייה משותפת עם מסמכים רפואיים או המלצות מגורמים טיפוליים.
האם כל אחד יכול להשתחרר?
התשובה הקצרה היא – לא. לא כל חייל מילואים שמרגיש קושי ישוחרר אוטומטית. אך השאלה החשובה באמת היא לא "האם", אלא "איך" מבקשים. הדרך לשחרור לא חייבת להיות מאבק – עם הכנה נכונה, שקיפות ומסמכים מתאימים, ניתן להציג את הבקשה בצורה מכובדת, מקצועית ומשכנעת. זוהי בדיוק הנקודה בה חשוב להבין שאין מקום לבושה – אין בושה במצוקה, ואין חולשה בבקשת עזרה.
איך משתחררים ממילואים? לא לבד
בין אם אתה שואל את עצמך איך משתחררים ממילואים ובין אם את מנסה להבין איך אני משחררת את בעלי ממילואים – חשוב לדעת שלא צריך לעבור את זה לבד. יש גופים שמסייעים בדיוק במצבים כאלו: עמותות, קווי סיוע נפשי, יועצים צבאיים, עורכי דין שמכירים את מערכת המילואים ואף מכונים שמתמחים בליווי חיילים ובני משפחותיהם. שילוב של תמיכה מקצועית עם כוח משפחתי ואישי יכול להוביל לשינוי ממשי – לא רק בשחרור עצמו, אלא גם בתהליך ההתאוששות הנפשי.
הבשורה החשובה ביותר: יש דרך החוצה. לא כל מסע חייב להסתיים בקריסה. אפשר לזהות את הרגע, לפנות לגורמים הנכונים, ולבנות מסלול שיאפשר חזרה לחיים – גם בלי מדים. מידע נוסף בנושא תוכלו למצוא כאן באתר של מכון שערים לגיוס.
