חיילי המילואים הם עמוד השדרה השקט של הביטחון הלאומי בישראל. הם עוזבים משפחה, קריירה, לימודים או שגרה אישית, ונקראים לשוב וללבוש מדים – לעיתים בהתראה קצרה, בתנאים מורכבים ובמצבים לחוצים. אולם בעוד שהחברה נוטה להוקיר את שירותם, הפן הנפשי של ההתמודדות כמעט ואינו מקבל את המקום הראוי לו בשיח הציבורי. יותר ויותר עדויות מצביעות על תופעה שמתחילה לצוף – מילואימניקים קורסים נפשית בעקבות חוויות השירות, הלחץ, האינטנסיביות והפער החד בין עולם האזרחות לבין עולם הלחימה.
השירות במילואים יכול להפעיל מנגנוני לחץ עמוקים, במיוחד עבור אלו שמשרתים ביחידות לוחמות או בתפקידים קריטיים. החזרה הפתאומית לזירה ביטחונית, ההתמודדות עם סכנת חיים, החשיפה לאובדן, ולעיתים גם תחושת חוסר שליטה על מסלול החיים – כל אלו עלולים להוביל למצב בו מילואימניק במשבר נפשי מתקשה לשוב לתפקוד תקין.
החוויה הכפולה: לוחם ואזרח בעת ובעונה אחת
חייל מילואים נדרש לתפקד בשני עולמות מקבילים. מצד אחד, הוא אבא, בעל, עובד או סטודנט. מצד שני, הוא לוחם, מפקד, איש צוות. המעבר המהיר בין שני המרחבים הללו יוצר עומס רגשי עצום. קשה להסביר עד כמה המתח, האחריות והחרדה הנלווים לשירות פעיל יכולים לחלחל לחיים האישיים. לא פעם, דווקא עם החזרה הביתה – כשהשקט מחליף את הרעש – פורצים סימני המשבר. מילואימניקים שקורסים נפשית אינם בהכרח מתמודדים עם טראומה קלאסית של קרב. לעיתים מדובר בעומס מצטבר, בלבול, חוסר שינה, או קושי להכיל את הפערים בין הסולידריות בצוות לבין תחושת הבדידות בבית. כאשר האדם חוזר מהשירות ומגלה ששום דבר כבר לא מרגיש אותו דבר – מתחיל תהליך עדין אך מסוכן של התרחקות מהמציאות, מהסביבה הקרובה ומהעצמי.
מהם סימני האזהרה?
על פי המומחים של מכון שערים לגיוס, זיהוי מצוקה אצל בעלך שחזר ממילואים אינו תמיד קל. גברים רבים נוטים להסתיר רגשות מתוך תחושת בושה, ציפייה להחזיק מעמד, או אמונה שעליהם "להיות חזקים". אך ישנם סימנים שחשוב לשים לב אליהם: ירידה חדה באנרגיה, עצבנות, התפרצויות כעס, קשיי שינה, הסתגרות, חוסר עניין בדברים שבעבר עוררו התלהבות, או ביטויים של ריקנות. גם חזרה מואצת לעבודה מבלי לעצור לעיבוד רגשי, שימוש באלכוהול או חומרים אחרים, או ירידה פתאומית בתפקוד ההורי והזוגי – כל אלה עשויים להיות ביטוי למשבר שמתהווה. ככל שזיהוי המצוקה ייעשה מוקדם יותר, כך ניתן יהיה למנוע החמרה ולתמוך באדם בדרכו לריפוי.
המשפחה כקו ההגנה הראשון
הקרובים ביותר – בני זוג, ילדים, הורים – הם לעיתים אלה שמבחינים ראשונים בשינוי. זיהוי מצוקה אצל בעלך שחזר ממילואים מתחיל קודם כל בהקשבה, בגישה לא שיפוטית ובנכונות לדבר גם על הדברים הכואבים. חשוב לא לשדר מסר של "תתגבר", אלא לעודד שיח רגשי כן ואמיץ. חיזוק תחושת הביטחון בבית, יצירת שגרה יציבה ותיווך למציאות האזרחית – הם שלבים חיוניים בתהליך ההחלמה. יחד עם זאת, משפחה אינה תחליף לטיפול מקצועי. כאשר עולה חשש ממשי – חשוב לפנות לעזרה מתאימה. קיימים כיום גופים רבים המעניקים ליווי רגשי ייעודי למילואימניקים, כולל שירותים דיסקרטיים של פסיכולוגים, קבוצות תמיכה, ואף מערכות טיפול מרחוק המותאמות לאורח חיים אינטנסיבי.
המערכת הצבאית והאזרחית – אחריות משותפת
אמנם חיילי המילואים שייכים למערך הצבאי, אך חייהם מתקיימים באזרחות. לכן, האתגר של טיפול במילואימניק במשבר נפשי הוא אתגר משותף: של הצבא, של קופות החולים, של מקומות העבודה ושל החברה כולה. הגדרת זכויות בריאותיות מותאמות, מנגנוני איתור יזומים, סדנאות הכנה לשוב לשגרה ומערך תמיכה לזוגות – כל אלה יכולים להוות רשת ביטחון. מילואימניקים קורסים נפשית אינם תופעה שולית. ככל שננרמל את השיח סביב החוויה הנפשית בשירות המילואים, כך נוכל לא רק לסייע לאלו שכבר נמצאים במשבר – אלא גם למנוע את המשברים הבאים. הגבריות החדשה אינה נמדדת ביכולת להסתיר כאב, אלא ביכולת לפנות לעזרה – ולדעת שמי שנלחם עבור כולם, זכאי גם הוא להגנה.
כדי שחיילים יוכלו להמשיך ולשאת באחריות הלאומית, עלינו לשאת באחריות ההדדית לרווחתם הנפשית. הכרה בקושי, נגישות לעזרה, ועידוד של שיח פתוח, הם הכלים שיכולים להציל חיים – ולחזק לא רק את האדם, אלא את החברה כולה. לקבלת ייעוץ ועזרה ממכון שערים לגיוס פנו אלינו עוד היום ונשמח להעניק לכם כלים לזיהוי והתמודדות עם משברים נפשיים.
