בחברה הישראלית, כמו ברבות מהחברות המערביות, מתקיים אידיאל גברי שמקדש חוסן, שליטה, עמידות וכוח. מילדות, בנים נחשפים למסרים עקביים: "תהיה גבר", "אל תבכה", "תתגבר", "חייבים להחזיק מעמד". אותם מסרים ממשיכים ללוות גברים גם בבגרותם, מבלי שהם תמיד שמים לב לכך. אלא שכאשר גברים מוצאים את עצמם מתמודדים עם קושי רגשי, טראומה או משבר נפשי – אותו אידיאל הופך למלכודת שמונעת מהם לבקש עזרה. המציאות היא שרבים מהגברים בוחרים להישאר עם הכאב לבד. הם מדחיקים, מסתירים, לעיתים מחייכים כלפי חוץ – אך מתפוררים מבפנים. דפוס זה מחריף במיוחד בקרב אלו ששירתו במערך הלחימה, ובפרט בקרב חיילי מילואים. מחקרים עדכניים מראים כי שיעורי הפנייה לטיפול נפשי בקרב גברים נמוכים משמעותית בהשוואה לנשים, גם כאשר סימני המצוקה ברורים, ממושכים ולעיתים מסוכנים.
השירות במילואים – זירה שקטה לסערה פנימית
חיילי המילואים מתמודדים עם אחד האתגרים הנפשיים המורכבים ביותר: ניתוק תכוף מהחיים האזרחיים לטובת מציאות ביטחונית מלחיצה, רוויית סכנות וקושי רגשי. לעיתים, הם חווים אירועים קשים – פציעות, אובדן חברים, לחץ מתמשך או אחריות עצומה – אך כשהם חוזרים הביתה, מצופה מהם להשתלב מחדש כאילו דבר לא קרה. התוצאה היא ששוב ושוב אנו עדים לתופעות של בעיות נפשיות בעקבות מילואים, אשר אינן מקבלות מענה מספק. לא מעט גברים חוזרים משירות מילואים עם תחושת ריחוק, קושי רגשי, שינויים בדפוסי שינה, התקפי חרדה, עצבנות או אובדן עניין – אך בוחרים לשתוק. הפחד מלהיראות "שבור", החשש לאכזב את הסביבה או את עצמם, מונעים מהם את הצעד הראשון בדרך לריפוי.
הקשר בין הבושה לבין הסכנה שבאובדנות
ההימנעות מפנייה לעזרה אינה עניין של נוחות – היא לעיתים עניין של חיים ומוות. ההשלכות של הדחקה ממושכת, במיוחד במצבי פוסט-טראומה, עלולות להוביל לנסיגה חמורה בתפקוד, לניתוק מהמשפחה, לאלכוהוליזם או התמכרויות אחרות, ולתחושות של חוסר מוצא. יותר מכך, בלא מעט מקרים, הקושי המצטבר עלול להידרדר לכדי ייאוש קיומי. הנתונים העדכניים מצביעים על מגמה מדאיגה של עלייה בשיעורי אובדנות אצל מילואימניקים. מדובר בגברים שאינם נופלים בקטגוריות ה"קלאסיות" של סיכון – הם עובדים, נשואים, פעילים – אך בתוך תוכם נושאים כאב עצום שלא זכה למענה. שוב ושוב, אנו מגלים בדיעבד שהיו סימני אזהרה, אך הסביבה לא ידעה לזהות, או שהאדם עצמו הסתיר את מצוקתו.
מנגנוני הכחשה והצורך לשבור את מעגל השתיקה
הכחשה היא אחד ממנגנוני ההגנה המרכזיים שגברים רבים מפעילים. היא מאפשרת להם להמשיך לתפקד ולהימנע מהתמודדות עם רגשות מפחידים. אלא שהיא גם מקבעת מצב של קיפאון רגשי ומונעת אפשרות אמיתית לריפוי. כשגבר אומר לעצמו "לא קרה לי כלום", הוא לא משקר – הוא פשוט נאחז במה שלימדו אותו לחשוב. הכחשה זו מתחזקת כאשר אין לגבר עם מי לדבר. הסביבה אינה תמיד יודעת להתמודד עם ביטויי חולשה מצד גבר – לעיתים מתוך חוסר מודעות, ולעיתים מתוך פחד לא לדעת איך לעזור. כך נוצרת מערכת יחסים שבה כל הצדדים מתעלמים מהבעיה, והבעיות הנפשיות בעקבות מילואים ממשיכות להתגבר מתחת לפני השטח.
הפתרון מתחיל בשינוי תרבותי
כדי להתמודד באמת עם תופעת אובדנות בקרב מילואימניקים, יש צורך בשינוי תרבותי עמוק. גבר שחש כאב נפשי לא צריך להרגיש שהוא "פחות גבר" בגלל שהוא מבקש עזרה. להפך – זהו אקט של אומץ, אחריות, דוגמה אישית. ככל שיותר גברים ידברו על הקשיים הרגשיים שלהם בגלוי, כך ייפתח מרחב בטוח לעוד ועוד גברים ללכת בעקבותיהם. מערכות צבאיות ואזרחיות צריכות לפעול בשיתוף פעולה – לא רק כדי להציע טיפול, אלא כדי להגיע אליו בזמן. יש להנגיש מידע, לבנות מסלולי טיפול דיסקרטיים, ולהכשיר מפקדים, בני משפחה ומעסיקים לזהות סימני מצוקה. חשוב גם להקצות תקציבים ייעודיים לליווי רגשי של מילואימניקים – לא רק אחרי לחימה, אלא גם אחרי שירותים שגרתיים, כי לפעמים גם חוויה "שקטה" עלולה להשאיר חותם.
תפקיד המשפחה והחברה
המשפחה הקרובה היא לעיתים הגורם היחיד שמסוגל להניע את התהליך. בן זוג שמבחין בשינוי, ילד שמרגיש שהאב הפך מרוחק, הורה שחושש – כולם יכולים להיות הגורם המכריע שמוביל את האדם אל עבר טיפול. החשוב הוא לא לוותר, לא להסס לשאול, לא לפחד לפתוח שיחה על התחושות. החברה כולה יכולה לשנות את השיח – בתקשורת, במקומות עבודה, ברשתות החברתיות – וליצור מרחב שבו גם גברים מרגישים בנוח לומר: "קשה לי". שינוי כזה מציל חיים.
גברים רבים סובלים בשקט, במיוחד כשמדובר בנפגעים רגשית משירות מילואים. אובדנות אצל מילואימניקים אינה רק בעיה פרטית – היא סימפטום של חברה שמצפה מגברים להדחיק, לשתוק ולספוג. הגיע הזמן לשבור את המעגל הזה. כל גבר שמתמודד עם קושי נפשי זכאי לעזרה, לתמיכה, להבנה – ולא פחות חשוב, לתקווה. לקבלת עזרה מקצועית בפתרון בעיות נפשיות בעקבות מילואים, פנו אלינו למכון שערים לגיוס ותנו לנו לסייע לכם בזמנים הכי קשים ובלי תחושת בושה.
