ממשיים על חייהם, סוחבים איתם שקט נפשי מדומה שמכסה על סערה פנימית. לא תמיד הפוסט טראומה מתפרצת מייד, ולא תמיד היא ברורה לעין – אך היא בהחלט קיימת. עבור בני הזוג, שצופים מהצד, לעיתים בבלבול ולעיתים בדאגה עמוקה, עולה השאלה – איך אדע שבעלי סובל מפוסט טראומה?
הפוסט טראומה אינה רק תגובה קיצונית לאירוע חריג – היא מצב נפשי ממשי ומורכב שבו הגוף והנפש ממשיכים "להילחם", גם כשהקרב נגמר מזמן. ולמרות שהיא רווחת במיוחד בקרב לוחמים או מילואימניקים שנחשפו לסיטואציות קשות, רבים מהם לא ממהרים להודות בקיומה – ואפילו לא לעצמם. כאן בדיוק נדרשת ערנות גבוהה מצד הקרובים ביותר.
מהם הסימנים השכיחים לפוסט טראומה?
בני זוג רבים שואלים את עצמם, לא אחת, איך אדע שבעלי סובל מפוסט טראומה, במיוחד כאשר השינוי הוא הדרגתי ואינו מלווה באירועים קיצוניים. ישנם סימנים שיכולים להעיד על מצב מתמשך של מצוקה פנימית. לדוגמה: שינוי חד בדפוסי שינה, סיוטים חוזרים, עוררות מוגברת, דריכות תמידית או נטייה להתפרצויות כעס. בעל מילואימניק לא מתפקד כפי שתפקד קודם – גם אם הוא קם לעבודה ונמצא בבית. עוד סימנים חשובים עשויים להיות הסתגרות רגשית, ניתוק מהילדים, קושי להתרכז, ירידה דרמטית באנרגיה או התעניינות בפעילויות שבעבר היו אהובות עליו. לעיתים, תתקיים הימנעות מוחלטת מנושאים שקשורים לשירות או לצבא, ולעיתים דווקא עיסוק אובססיבי בכך, כחלק מניסיון לעבד את הטראומה.
הפער שבין האדם שחזר – לאדם שהלך
אחד הקשיים הבולטים הוא הפער שמורגשת בין האדם שיצא לשירות לבין זה שחזר ממנו. נשים רבות מתארות כי בן זוגן הפך פתאום ל"אדם אחר" – שקט יותר, מרוחק, עצוב או לחוץ באופן תמידי. ההרגשה הזו מחלחלת גם לחיי המשפחה. הקשרים הזוגיים נפגעים, הדינמיקה עם הילדים משתנה, ובני הבית הולכים על ביצים בניסיון לא לעורר תגובות חריפות. הפער הזה מביא לתחושת בדידות כפולה – גם של האדם שמתמודד עם פוסט טראומה, וגם של בת הזוג שחשה שאין לה גישה לאדם הקרוב לה ביותר. בשלב הזה עולות השאלות: איך אדע שבעלי סובל מפוסט טראומה? איך אפשר לדבר איתו בלי לגרום לו להרגיש מותקף? ואיך מתמודדים עם תחושת חוסר האונים?
התמודדות עם בעל מילואימניק שמתקשה לתפקד
כשמדובר בבעל מילואימניק שלא מתפקד כשורה, האתגר אינו רק רגשי – הוא גם פרקטי. פעמים רבות, האישה מוצאת את עצמה "ממלאת חלל" – לוקחת אחריות מלאה על הילדים, נושאת בנטל הכלכלי והרגשי של הבית, ומתמודדת עם אדם שבמובנים רבים הפך למישהו אחר. מצבים כאלה עלולים לגרום גם לה תסכול, כעס, עייפות נפשית ותחושת בדידות עמוקה. רבים מבני הזוג של נפגעי פוסט טראומה חווים בעצמם שחיקה רגשית – תופעה שזכתה לשם "טראומה משנית". הם מתמודדים עם מציאות לא פשוטה, שבה הגבול בין אהבה לדאגה, בין חמלה לתסכול – מיטשטש.
מה עושים – ואיך מתחילים לטפל?
השלב הראשון הוא מודעות. עצם השאלה החוזרת – איך אדע שבעלי סובל מפוסט טראומה – היא צעד ראשון משמעותי. היא מבטאת התבוננות, דאגה ופתיחות. חשוב מאוד לא להישאר עם ההבנה הזו לבד. גם אם לבעל קשה להודות בקושי, עלייך כאשתו להאמין לתחושת הבטן שלך – ולפעול בהתאם.
לא כדאי להמתין שהמצב יחמיר או "יעבור לבד". פוסט טראומה שאינה מטופלת עלולה להחריף, להפוך לכרונית ולהשפיע באופן דרמטי על איכות החיים של כל המשפחה. יש לפנות לגורמי טיפול – החל מאנשי מקצוע המתמחים בטראומה, דרך מכונים ועמותות כמו שערים לגיוס, שמציעים טיפול פסיכולוגי למילואימניקים, ועד קווי סיוע דיסקרטיים שנותנים מענה מיידי. חשוב גם לערב את הבעל בשיחה עדינה ולא מאיימת – לא מתוך האשמה, אלא מתוך שותפות. אפשר לומר: "אני רואה שאתה מתמודד עם משהו קשה, ואני איתך. בוא נבדוק יחד איך אפשר לעזור." המטרה היא לפתוח פתח – לא לכפות טיפול, אלא להזמין אליו.
תמיכה גם לך – כי את חלק מהתמונה
במקרים רבים, אישה שמתמודדת עם בעל מילואימניק לא מתפקד זקוקה בעצמה לתמיכה, להכוונה ולטיפול. ההתמודדות הזו שואבת כוחות רגשיים עצומים, ואין כל סיבה לעבור אותה לבד. פנייה לאנשי מקצוע, לקבוצות תמיכה או למכונים המתמחים בטיפול בבני משפחה – היא לגיטימית, ראויה ואף חיונית. כדי להיות עוגן עבור בן זוגך, את צריכה לייצר עוגן גם לעצמך. ככל שתהיי יציבה, רגועה ומודעת – כך תיטיבי לעזור גם לו, וגם לשמור על בריאותך האישית.
בין אם מדובר בבעל לא מתפקד, ובין אם מדובר בשינויים עדינים שמתחילים לחלחל – אל תמתיני. פני לעזרה, שוחחי, התייעצי. ככל שהפנייה תיעשה מוקדם יותר, כך יגדלו הסיכויים לשיקום מהיר יותר. פרטי יצירת קשר עם מכון שערים לגיוס זמינים כאן באתר.
