השירות הצבאי בישראל מהווה תקופה משמעותית, אינטנסיבית ולעיתים גם מטלטלת עבור צעירים וצעירות הנמצאים בשלב מעבר חשוב בין נעורים לבגרות. מעבר זה מלווה לרוב בניתוק מהסביבה המוכרת, בהתמודדות עם מסגרות נוקשות, דרישות גבוהות, משמעת מחמירה ולחצים פיזיים ונפשיים. כל אלה יוצרים קרקע פורייה לקשיים רגשיים שעלולים במקרים מסוימים להתפתח לתחושות קשות של חוסר מוצא ואף למחשבות אובדניות.

בעשור האחרון גברה ההבנה בקרב גורמים מקצועיים וצבאיים כאחד, כי ההתמודדות עם סוגיות של אובדנות בשירות הצבאי מחייבת גישה מערכתית, רב-תחומית ורגישה. התחושות שצעירים רבים חווים—כמו בדידות, חוסר ערך עצמי, קושי להשתלב או עומס רגשי כבד—אינן נחלת מיעוט, אך לעיתים נותרות ללא מענה הולם, מה שעלול להוביל להחמרה במצבם הנפשי.

 

מאפיינים של אובדנות בקרב חיילים

במכון שערים לגיוס חשוב לנו שתדעו שהביטוי של אובדנות בקרב חיילים אינו תמיד ברור וגלוי לעין. חייל או חיילת עשויים להיראות מתפקדים, להשתלב ביחידה, ואף להפגין הומור וחברותיות, אך בפנים להיאבק עם תחושות עמוקות של מצוקה. לעיתים יופיעו סימנים כמו ירידה חדה במוטיבציה, התבודדות, שינויים חדים בהתנהגות או בשינה, ביטויים מילוליים של ייאוש, או עניין גובר במוות. נוסף על כך, לחיילים יש גישה לאמצעים קטלניים – בראשם נשק אישי – דבר שמעלה את רמת הסיכון. ולכן, מניעת התאבדות בשירות הצבאי דורשת התייחסות גם להיבטים טכניים ובירוקרטיים, כמו בקרה על כלי נשק והחלטות פיקודיות הקשורות בהשארת נשק אישי אצל החייל.

 

גורמי סיכון מול גורמי הגנה

בין גורמי הסיכון ניתן למנות היסטוריה של קשיים רגשיים עוד טרם הגיוס, חוויות טראומטיות בילדות, קשיי הסתגלות למסגרת, דחייה חברתית, היעדר תמיכה מהבית, תחושות כישלון חוזרות או אי עמידה בציפיות—עצמיות או חיצוניות. בנוסף, מעברים פתאומיים בתוך הצבא, כמו העברה מיחידה ליחידה, הדחה מקורסים או פיטורין מקבע, עלולים להחמיר את התחושה של חוסר יציבות. מנגד, ישנם גם גורמי הגנה חשובים: מערכת תמיכה משפחתית או חברתית, תחושת שייכות ביחידה, מנהיגות חיובית מצד מפקדים, נגישות לשירותים פסיכולוגיים ויכולת אישית לבקש עזרה. חיזוק גורמים אלה מהווה מרכיב משמעותי בתהליך מניעת אובדנות בצה"ל ובחברה בכלל.

 

אובדנות – אחריות של כולנו

מניעת אובדנות בשירות הצבאי אינה רק תפקידם של קציני בריאות הנפש או אנשי מקצוע. מדובר באחריות משותפת של כלל המערכת – ממפקדים ועד חברים לשירות. יצירת סביבה בטוחה ופתוחה, בה מותר להביע קושי בלי חשש להיחלש או להישפט, היא המפתח ליצירת תרבות של הקשבה ותמיכה. חיילים רבים אינם משתפים מתוך פחד לאבד תפקיד משמעותי, להיתפס כלא כשירים או לפגוע בעתידם. שינוי גישה זה הוא קריטי, והצבא פועל כיום במגוון כלים חינוכיים ופסיכולוגיים לעידוד פתיחות, כמו סדנאות למפקדים לזיהוי סימני מצוקה, מערכי שיעור על בריאות נפשית, ותוכניות ליווי פרטניות לחיילים עם רקע רגיש. תוכנית "חוסן", לדוגמה, מעניקה כלים להתמודדות עם לחץ ומשברים, בעוד "איתור ומניעה" שמה דגש על זיהוי מוקדם של סימני מצוקה והפניה מיידית לטיפול. עם זאת, הדרך עדיין ארוכה ויש מקום לחיזוק מערך המענה הפסיכולוגי, קיצור זמני ההמתנה לשיחות, ושילוב אנשי מקצוע גם ביחידות המרוחקות.

 

כיצד ניתן לסייע לחייל במצוקה

לכל אדם קרוב—בין אם מדובר בהורה, חבר, מפקד או חייל אחר – יש יכולת להשפיע באופן משמעותי. חשוב להקשיב, לא לבטל את תחושותיו של החייל, להימנע ממשפטים כמו "תתגבר", ולשאול ישירות אם יש לו מחשבות על התאבדות – שאלה כזו אינה "מכניסה רעיונות לראש", אלא להפך: היא מאפשרת שיח פתוח ומונעת הסתרה. במקרה בו עולה חשש, חשוב לפנות לעזרה מקצועית באופן מיידי. ניתן לפנות לגורמי בריאות הנפש ביחידה, לרופא צבאי, ליועצת או ליועץ החינוכי, ולפעמים גם ישירות לקווי הסיוע החוץ-צבאיים הפועלים 24/7. מניעת אובדנות מתחילה באיתור מוקדם וממשיכה ביצירת מרחב בטוח לקבלת סיוע.

המאבק באובדנות בשירות הצבאי אינו רק מאבק רפואי או פסיכולוגי – הוא מאבק מוסרי וערכי, שמחייב את כולנו לראות, להקשיב ולהיות שם. ככל שנגביר את ההבנה, ננרמל את השיח, ונחזק את הגורמים המגינים, נוכל להציל חיים – פשוטו כמשמעו. אם אתם חשים שאתם צריכים עזרה או שמים לב שמישהו קרוב אליכם אינו כשורה, אל תהססו וצרו קשר עוד היום עם מכון שערים לגיוס.