074-769-14-84

סיפורו של אב חרד / מ.ר

בעוד שבוע בתי אמורה להתגייס. בניגוד למה שהייתי רגיל ומוכן מהעבר עם שתי אחיותיה הגדולות, עולים אצל בתי הצעירה חששות, לבטים וסימני שאלה לגבי עצם ההחלטה להתגייס. בחלל האוויר המשפחתי מרחפות שאלות – האם הבת מתאימה לצבא? האם להפעיל לחץ שתתגייס? עד כמה ללחוץ עליה? אולי בכלל לשנות כיוון, וממש ברגע האחרון להשלים עם כך שזה לא בשבילה ולסייע לה שלא להתגייס? המתח בבית רב ומלחיץ.

ימים מספר לאחר מכן אנו מלווים את הבת בדרכה להתגייס. התחושה טובה ויש סיפוק על כך שהתגברה על החששות ולקחה החלטה להתגייס. עם זאת החששות אינם מרפים – מה ילד יום? האם תצליח להסתגל למסגרת הכול-כך שונה מזו שהייתה רגילה לה עד כה? ובעיקר – איך הבת תגיב ברגע שתתקל בקושי?

לילה ראשון, עדיין בבסיס הקליטה והמיון. דווקא בלילה זה הגשם לא מפסיק לרדת ודווקא הבת שלי ממוקמת במיטה שמתחת לגג הדולף של האוהל. כל הציוד שלה נרטב. איך תתגבר על המצב הכול כך מזופת? לשמחתי היא עברה מבחן מים זה בהצלחה והוכיחה לעצמה שיש לה כוחות. למזלי, בזמן אמת לא ידענו על מה שחוותה באותו לילה ורק כאשר באה הביתה לסוף שבוע ראשון סיפרה לנו. אני לא יודע כיצד הייתי מרגיש ומה הייתי עושה אם הבת הייתה מתקשרת באותו לילה רטוב אלי ומבקשת תמיכה ועידוד. עד כמה הייתי נלחץ והאם הייתי מצליח לשדר לה תחושת בטחון, בבחינת עוגן יציב שתומך בה מרחוק?

ערב ראשון בבסיס הטירוניות. הטלפון מצלצל ואני בלב חרד עונה לבתי, עם תקווה שהכול בסדר ועם חשש מה טומנת בחובה שיחת הטלפון… ובצד השני של הקו אומרת בתי בצורה נחרצת "אני לא נשארת כאן. לא רציתי להגיע לבסיס הזה. קר לי ורע לי". ליבי צונח בקרבי. מה אני יכול לעשות במצב זה? אני במרחק מאות קילומטר מבתי שזועקת לעזרה וידיי קצרות מלהושיע.

לאחר משבר "הלם היום הראשון לטירונות" הדברים מסתדרים איך שהוא והבת שוב מוכיחה לעצמה ולי שיש לה כוחות להתמודד עם המצב. ואז מגיע היום שבו מציבים אותה לבסיס הקבע בו תשרת בהמשך הדרך. ושוב הטלפון מצלצל. הפעם אי אפשר לטעות בנימת הייאוש שבקולה של הבת. הבטיחו לה דבר אחד וקיימו דבר אחר לגמרי. היא לא יודעת מה לעשות. ואני, שוב ב"צד השני של העולם" בוכה בלב מתוך הזדהות גמורה עם בתי ושאלות רבות מנקרות במוחי…

אל מי אני יכול לפנות? מה עושים? האם אני יכול להעמיד בפני הבת פרופורציות אחרות, בבחינת – זה לא סוף העולם כאשר מבחינתה זה ממש הסוף?
התחושה העיקרית שמלווה אותי ברגע זה, כמו שליוותה אותי גם במשבר היום הראשון לטירונות, היא תחושה של חוסר אונים. ממצב של תמיכה יום-יומית עברתי למצב בו אני חש שאין לי כל דרך בה אוכל באמת לתמוך בה ולסייע לה במצב הכי קשה שנמצאה בו מעודה.

מתלווה לכך בכל חריפותה המחשבה שאני ואשתי נתנו את הבת לצבא ומרגע זה נותר לנו רק להתפלל שיהיה מי שיתמוך בה שם ויראה את הנערה על מורכבותה ורגישותה, שיבחין באדם שמסתתר בתוך המדים החדשים וידע להובילה בדרך המורכבת, ובמידה לא קטנה גם המאיימת, בה החלה ללכת, ושיצליח להביא את הבת שלנו לתחושת הצלחה וידיעה שעשתה את המעשה הנכון בכך שהתגייסה לצבא.

חלפה תקופת השירות של הבת ובסופו של דבר העניינים הסתדרו והיא חוותה שירות משמעותי, אבל אותם ימים ראשונים, תקופה ראשונה של התמודדות עם קשיים, של הסתגלות למציאות כל כך שונה ומורכבת, שסחפו גם אותי למעגלים של חששות ואין אונים, עדיין צרובים בליבי.
 

מלשב"ים

חיילים בחובה

אנשי קבע ומילואים

יחידות מיוחדות ומובחרות

השערים לגיוס

play4, play, media control, audio

רוצים לקבל פרטים נוספים?

מלאו את הטופס

 


לפניות נוספות מלאו את הטופס:

074-769-14-84

hagit@shearim.biz

|

 ז'בוטינסקי 10, זכרון יעקב

|

א' - ה' - 09:00-18:00 / ו' - 08:00-14:00 

|


צרו איתנו קשר


אנחנו כאן בשבילכם ולמענכם!